הדרך שעשיתי ברגל,
הפכה לדרך שאני מלמד בה.

נולדתי באתיופיה. ב־1989, כשהייתי בן 14, עליתי לארץ עם קבוצת עולים שעשתה דרך ארוכה וקשה במשך שנה וחצי, מלאה בקשיים. לא הייתי עם המשפחה שלי. הקבוצה הייתה מעורבת, לא כולם היו ילדים. שנה וחצי של הליכה, בלי ההורים, בלי הבית. מה שהוביל אותי בדרך היה דבר אחד: אני יהודי גאה, ומרגיש חיבור עמוק לארץ ישראל, לירושלים ולכותל. החיבור הזה נשאר בי עד היום ומלווה כל דבר שאני עושה.

אחרי שנתיים, המשפחה שלי הגיעה בעקבותיי בטיסה ישירה. משפחה גדולה, חמה ומתורבתת, שלימדה אותי שהשפה שלנו היא לא רק מילים. היא זיכרון, היא מנהגים, היא הבית.

עוד מגיל חמש אהבתי לעזור לחברים בכיתה. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה. אחרי שירות של שלוש שנים כלוחם במג״ב ומילואים בגולני, התחלתי ללמד אמהרית במועדון בחדרה, ילדים אתיופים וישראלים בגילאי 8 עד 11. שם הבנתי שזו לא רק אהבה. זו שליחות.

היום אני מלמד במתחמי שיקום ברחבי הארץ, מלמד ילדים, נוער ומבוגרים, וגם דוברי אנגלית שרוצים ללמוד אמהרית. אני אוהב לעזור לאחרים, ואני אוהב ללמד. כשתלמיד שעבר קשיים מגיע ליעד שהוא חלם עליו, אין תחושה גדולה מזו בעולם. וכשילד מצליח לדבר עם סבא וסבתא בשפתם, זה שווה הכול.

תלמידים ומשפחות מלווים אותי בהמלצות חמות לאורך השנים. אני אדם חם ורגיש, ואני מאמין שקודם כול צריך לראות את האדם שמולך, ורק אז ללמד אותו שפה.